על ההשפעה של צפייה בסרטים לפני השינה

ראיתי סרט דוקומנטרי בשם "יתומים". הסרט מתאר מפגשים עם פסיכולוג של תשעה יתומים, בני משפחת דיקשטיין, שהוריהם ואחיהם נרצחו בפיגוע בדרום הר חברון. אחרי הסרט הלכתי לישון. כמנהגי, המשכתי את הסרט בחלום.

חלמתי שאני חי בקיבוץ. בשעות הפנאי שלי אני חוקר כל מיני מחקרים, ומצלם צילומים אמנותיים. את המחקרים אני מרכז בתיקיית קרטון ענקית שצבע הכריכה שלה שחור לבן, ואת הצילומים בתיקייה שהיא באותו גודל, אבל שהכריכה שלה צבעונית. יום אחד אני חוזר הביתה עם חבר, ורוצה להראות לו את הצילומים האחרונים שצילמתי. אני ניגש לספרייה. במקום שבו היו התיקיות יש רווח. אני מבקש סליחה מהחבר שלי, ויוצא אל הרחוב שבמרכז הקיבוץ. אני שואל עוברים ושבים מה קרה, ואף אחד לא מוכן לענות לי, אבל אני יודע שהם יודעים. בסוף חברה טובה שלי "נשברת", ואומרת לי שהנהלת הקיבוץ החליטה "לגזום עמוק את הדשא ולתת לו לצמוח מאפס מחדש". אני שומר על קור רוח, ושואל אותה לאן זרקו את "הדשאים". היא לוקחת אותי לקצה הקיבוץ. יש שם מחסן מלא תיקיות. אני מחפש ומחפש, ובסוף מוצא את שתי התיקיות שלי לפי צבע הכריכה, אבל הן ריקות. אני מתחיל לבכות, וחושב שזהו, אני לא יכול יותר, הגיע הזמן שאעזוב את הקיבוץ.