יום שישי, 16 ביוני 2017

סיפור חסידי שבא לי בחלום

חסיד זקן עומד מול הצדיק וקורא מדף נייר באולם גדול מלא בחסידים. כשהוא מגיע למילה צורעס (צרות ביידיש) הוא משבש אותה בכל שיבוש אפשרי, נעצר, פונה אל הצדיק ואומר לו:
"השכל זה לא הצד החזק שלי, אבל הלב זה משהו אחר".
מצלמת החלום יוצאת לחצר שמחוץ לאולם, ורואים שם המוני אנשים שמחכים ימים לראיון אישי עם הצדיק. בין רגלי האנשים מסתובב כלב מה זה רעב. החסיד הזקן שראיתי בתחילת החלום מופיע, כשהוא צעיר, מתיישב לצד הכלב, מאכיל אותו מכיכר לחם שהוא מוציא מכיס מעילו. הכלב נרדם עליו. הצדיק יוצא מן האולם לחצר, גם הוא צעיר יותר. – "איפה הכלב?" הוא שואל. מישהו לוקח אותו לפינת החצר, ושם הוא רואה את הכלב הישן על ברכי החסיד.
–"מי זה?" הוא שואל, ואחד מעוזריו מסביר לו: "זה הבן של..."
 – "בוא אתי, בבקשה" אומר הצדיק לחסיד, והחסיד נכנס עם הכלב לחדרו הנזירי של הצדיק.
–"למה באת?" שואל הצדיק, והחסיד מראה לו שיר שכתב.
המצלמה חוזרת לאולם, והחסיד הזקן פונה לכל הנוכחים ואומר: "והשיר הזה נעשה להמנון של החצר להרבה שנים, והזקנים שבכם עוד זוכרים את כל המילים".
===
נ.ב.

אחרי שהתעוררתי חשבתי שאולי החלום הזה בא לי בהקשר לפסוק שחזר ועלה במחשבתי שוב ושוב השבוע: "הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם?" (ישעיהו נח,  ה)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה