סיפורים שסיפרה לי אמי

בהונגריה השם של אמי היה אולגה, וסיפרו לה שהיא נקראת על שם אולגה קונסטנטינובה, הנסיכה הגדולה של רוסיה (1851 - 1926). אבל לפני שעלתה ארצה החברים בחוות ההכשרה לעבודה חקלאית קראו לה בשם העברי לילה, אולי בגלל שהיה לה שיער שחור משחור. מה שבטוח זה שהם לא ידעו שלילה הוא שם ערבי. חוץ מזה היו לה עוד שני שמות תנכיים שלא היו בשימוש: חיה ושרה. עד כדי כך השמות האלה לא היו בשימוש שאבי קרא לאחותי בשם חיה, על שם אימו. לו ידע שזה שמה של אמי אולי היה מחפש לאחותי שם אחר. כאשר הגיעה אמי ארצה היא נקלטה בקיבוץ כפר גלעדי, שם קיבלה תעודת זהות. הפקיד לא הסכים לרשום אולגה, והציע לה את השם אורה, שקרוב בצליל לאולגה. ברגע שהסכימה יצאה, בלי דעת ובלי מאמץ, מאפלת הגלות לאור המסנוור של הגאולה.

***

אמי זכתה בתחרות יופי לילדים עד גיל שש בבודפשט. מהעירייה שלחו להוריה במסגרת גדולה אישור מודפס על זכייתה, ואביה תלה אותו על קיר הסלון. הדבר לא מצא חן בעיניי אחיה בן השלוש. הוא הפיל עצמו על הרצפה, וצרח בקולי קולות למה לא נתנו גם לו אישור כזה. אז סבתי אמרה לו בעדינות שמכל משפחה בחרו רק ילד אחד לתת לו את התעודה. לא ברור לי עד היום אם מה שהרגיע אותו היה הטיעון ההזוי של סבתי או הטון המפוכח שבו אמרה אותו.

***

אמי [אולגה] סיפרה לי בהונגרית: "לפני שהמלחמה התחילה אימא שלי הבינה שהנאצים מסוכנים ולקחה אותנו לצלמנייה, כדי שאם יקרה משהו למישהו מבני המשפחה תהיה לנו מזכרת מהימים שהיינו יחד. הצלם צילם אותי עם בובה ענקית כדי שמי שיראה את התמונה ישאל מי יותר יפה אולגי או הבובה".

***

אמרתי לאמי שיש לה קול יפה. היא ענתה לי שהיא לא ירשה את הקול שלה מאביה. הוא היה נוהג לומר שבכל פעם שהוא שר על מדרגות בית האופרה בבודפשט, הקול שלו היה כל כך עמוק שעד שהוא הגיע אל פיו כבר לא היה לו כוח.

***

אמי סיפרה לי שהייתה לה חתונה חסידית ענקית, ובחורים נשאו על כתפיהם את בעלה הטרי ושרו, ורק הוא לא שר כי הוא ממש לא ידע לשיר.

***

כאשר אמי הייתה בת שש אביה לקח אותה לבית קפה שבו נהג לשבת עם ידידותיו, ושם, בנוכחותן, ביקש ממנה לצייר מה שבא לה, והיא ציירה ציורי אופנה. "תראו איזה מוכשרת הבת שלי" אמר לידידותיו. ואחת מהן שאלה את אמי מנין הכישרון הזה? ואביה ענה במקומה שזה הכל מהדמיון שלה. "לא נכון, אבא", אמרה אמי, "למדתי לצייר ככה משתי האחיות של אמי". כשחזרו הבייתה אביה נתן לה סטירה. "את יודעת למה קיבלת סטירה?" שאל. והיא הנידה את ראשה מצד לצד. "בגלל שלא אומרים לא נכון לאבא. אבא תמיד צודק.
לעומת זאת כאשר אני הייתי בן שש אבי לקח אותי לקולנוע. בדרך פגשנו את הדוד העשיר שלו, והשניים שקעו בשיחה ארוכה ושכחו שהייתי שם. לפני שנפרדו שאל אותי הדוד של אבי בן כמה אני, ואני שכבר הייתי לגמרי עצבני בגלל העיכוב של ההליכה לקולנוע עניתי שאני בן ארבע. מיד, בנוכחות הדוד, חטפתי מאבי סטירה. "אתה יודע למה קיבלת סטירה?" שאל אותי, ואני הנדתי את ראשי מצד לצד. "בגלל שאסור לשקר". אמי חטפה סטירה על זה שאמרה את האמת ואני חטפתי סטירה על זה ששיקרתי. אבל היא קיבלה סטירה בארבע עיניים ואילו אני חטפתי בשש.

***

אמי סיפרה לי: "כשהרוסים כבשו את בודפשט הייתי בת 14. השגחתי על עשרה בני משפחה קטנים. חייל רוסי רצה להתחיל אתי. אז הוא שאל אותי: אלה שלך? עניתי: בטח!"

***

הוריי הגיעו אתי לירושלים בשנת 1949. אמי עבדה במלצרות במרכז העיר. אבי עבד במשטרה. בתום משמרת הערב, מאוחר בלילה, חזרה באוטובוס של קו 18 לקטמון. משם הייתה הולכת הבייתה בשביל חשוך שאורכו כק"מ. היה בשביל הזה רק בית אחד שהיה הבית האחרון של הכפר הערבי בית צפאפא. בית זה היה מוקף עצי פרי וערוגות של ירקות. פעם עקב אחריה גבר, והיא פחדה שיאנוס אותה. כשהגבירה את קצב הליכתה הגביר גם הוא את קצב הליכתו. כשרצה, החל גם הוא לרוץ. לצעוק לא היה טעם כי לא היה מי שישמע אותה, בשעה כל כך מאוחרת, אבל כשהתקרבה לבית צעקה בהונגרית: "אבא, תביא את האקדח" ובכל פעם שהיא חוזרת ומספרת את הסיפור הזה היא מעירה שבעצם לא היה אקדח בבית, אבל הפושע שרדף אחריה לא ידע את זה. ועד היום היא לא מבינה איך יצא שהפושע ידע הונגרית, כי עובדה היא שהוא נבהל והפסיק לרדוף אחריה.

***

כשאמי הייתה צעירה היא רצתה ללמוד, אבל אבי אמר לה שתלמד כשהילדים יצאו מן הבית. אז כשהילדים יצאו מן הבית, אחרי כמה עשרות שנים, היא אכן הלכה ללמוד. בין היתר למדה עבודות טלאים. במיוחד התגאתה בפורטרט של קלאופטרה, שבו השקיעה המון תושייה, בעיקר בגלל התכשיטים, וגם החומרים שנדרשו ליצירה לא היו זולים. הפורטרט היה תלוי בסלון שלנו במשך כשנה, וכל אורח שנכנס התפעל ממנו, אבל הוא עצבן את אבי. אז אמי נתנה אותו לשכנתה, בהשאלה, עד שאבי יירגע. כאשר בתי שמעה את הסיפור הזה אמרה לאמי שהייתה שמחה לתלות את הפורטרט הזה בסלון שלה. אז אמי, שבשבילה כל בקשה של הנכדים היא פקודה, בקשה מהשכנה להחזיר לה את היצירה. אבל השכנה התאהבה בקלאופטרה, ולא הייתה מוכנה להחזירה. אמי הציעה לקנות אותה ממנה בסכום גבוה, וגם את ההצעה הזאת השכנה דחתה.

***

להלן כמה סיפורים על שמוליק, החבר של אמי לחיים:

אמי סיפרה לי: "צילמו אותי ליד הספה המבולגנת של שמוליק. בדיוק הייתה אצלי ללה, הנינה שלי בת השלוש, והרמתי אותה על ידיי כדי להסתיר חלק מהספה, אבל צריך היה חמש ללה כדי להסתיר את הספה כולה".

"שמוליק מה ששלי שלו. למשל, הטלפון שקנית לי".

"פעם קראתי לשמוליק, שהוא כבד ראייה, פרק בספר. הגרון שלי התנפח. מאז אני לא קוראת לו, כי הוא לא שווה את זה".

אמי: [אחרי ששמוליק שוחח עם בתו בטלפון] "אני לא מקשיבה לשיחות של אחרים. לא בגלל שזה לא מנומס אלא בגלל שזה ממש לא מעניין אותי".

אמי מדברת בדרך כלל בשקט, ושמוליק לא תמיד מצליח לשמוע אותה. היום שיבח אותה על כך שהיא מדברת בקול רם, והיא ענתה לו שהיא מקווה שהיא לא מדברת שטויות.

***
אמי סיפרה לי בצהריים של יום שבת: "הבוקר שמוליק היה ער מוקדם ואני ישנתי עד מאוחר, כי הרזים הרבה יותר ערניים מהשמנים".

***

"שמעתי שלא היית אף פעם בחוץ לארץ", אמרה לי אמי. "זה נכון", עניתי, תמיד היה לי יותר חשוב להיות איתך מאשר להיות במקום אחר בעולם. בעצם הכי נכון להגיד שאת עולמי". והתחלתי לשיר לה מתוך "הפרח בגני", השיר המפורסם שביצע זוהר ארגוב: "את עולמי עם שחר את לי כל היום". – "אם היית אומר את המשפט הזה לאיזה בחורה צעירה היא הייתה נמסה", סיכמה אמי.

אמי שאלה אותי אם זה נכון שיש אנשים שמגיעים לגן עדן, ולא נותנים להם להיכנס לשם, והם חוזרים לעולם הזה. אמרתי לה שבנושא הזה כל אחד יכול להמציא איזה סיפור שבא לו, ולדוגמא סיפרתי לה [בהונגרית] שאישה שהייתה מאוהבת מאד בבעלה מתה בתאונת דרכים, ומייד התגלגלה בתינוקת שנולדה באותו יום באותה שכונה. אחרי שמונה עשרה שנה היא זכרה את חייה בגלגול הקודם, דפקה על דלתו וסיפרה לו את סיפורה. הם נשארו ביחד עוד עשרות שנים עד שמת, ואז היא התאבדה כי היא לא יכולה הייתה לסבול את הרעיון שתהיה בעולם הזה רגע בלעדיו. הסיפור שסיפרתי לה כל כך מצא חן בעיניה עד כי שכחה את השאלה שבגללה סיפרתי לה את הסיפור, והציעה לי לפרסם אותו.

***

אמי אמרה לי שבגן עדן יש מספיק מקום לשמנים, אבל היא מקווה שלא יכינו לה שם אורז, כי היא לא אוהבת אורז. ואז היא הבחינה בזה שאני כותב את מה שאמרה לי בפנקס שלי והוסיפה: "חבל שכתבת, כי עוד לא ברור אם בכלל אגיע לגן עדן".

***

סיפרתי לאמי סיפור מצחיק בהונגרית, והיא צחקה ואמרה שאני יכול לכתוב סיפורים כמו אפרים קישון, שנקרא בהונגרית פרנץ קישהונט. אמרתי לה שקישהונט הצטער כל ימיו שלא הוא כתב את דון קישוט אלא סרוונטס. את המילה סרוונטס היא לא שמעה טוב, מה שקורה לה הרבה אם היא לא מרכיבה את מכשיר השמיעה שלה, ולכן אמרה שפרננדל היה שחקן צרפתי מצחיק מאד, והיא מאד אהבה את הסרטים שבהם הוא שיחק.

***

אמי: "כל אחד שמח אם נולדים לו בן ובת אחד מכל מין. ככה זה צריך להיות. אבל אני לא הייתי מחליפה אותך בבת כי אתה עוזר לי כמו בת".

***

אמי אמרה לאחותי, שהיא דתייה, בסוף שיחת טלפון: "שהשם ייתן לך הרבה כוח לעזור לי".

***

אמי אמרה לי שהבן הגדול של הבת שלי [הנין שלה] כבר כל כך גבוה שהוא מגיע לבת שלי "אני לא יודעת עד מתי"

***

אמי: "תגיד לנכדים שלך לא לאכול סוכריות כי אם יתקלקלו להם השיניים אף בחורה לא תרצה להתחתן איתם. ומאותה סיבה גם תגיד להם לא להיות הומואים".

הבן שלי סיפר לאמי בטלפון שהוא עובד בשמירה, יושב בצל, קורא ספר ומקבל כסף. אמי: "בעבודה כזאת גם אני יכולה לעבוד".

אמי שוחחה עם הבן שלי בטלפון כשהרמקול פתוח. הוא שאל אותה אם להחזיר לה את הטלוויזיה שנתנה לו לפני כמה שנים כי אין לו צורך בה. אמי אמרה שתשקול את הצעתו אם תתגרש מהחבר שלה לחיים.

אמי שוחחה עם הבן שלי בטלפון כשהרמקול פתוח. "מה שלום אשתך?" שאלה אותו. הבן שלי עבד באותה שעה בשמירה על מטע של שקדים, ובמקום לענות לה על השאלה הוא אמר: "אוי, בדיוק ראיתי נחש מת". אמי: "אני לא מבינה למה שאשתך תתעסק עם נחש מת".

אמי סיפרה לבן שלי בטלפון שאיבדה את מכשיר הבי קיור שלה, שהיה בתוך קופסה. בני: "אולי זה מתחת לכרית שלך?" אמי: "לא אני לא יכולה להירדם על קופסאות".

אמי סיפרה לי: "לבת דודתי שמתגוררת בבודפשט יש חברה נוצרייה שנשואה לנוצרי. בעלה גוסס ממחלת הסרטן כבר שבע שנים. כל שנה הם באים לכותל ומתפללים לבריאותו, וזה עובד, כי הוא עדיין חי".

***

אמי הייתה יום אחד בחדר המיון של הדסה וחזרה מזועזעת מהרמה הנמוכה של האוכל שמחלקים שם לחולים: "אין לי אויבים אבל לא הייתי נותנת להם לאכול מהאוכל של הדסה".

***

לאמי יש ספרית שמגיעה אליה הביתה כי קשה לאמי ללכת. אמי כעסה עליה כי במהלך החפיפה נכנסו לאמי מים לאוזניים. בפעם הבאה שהספרית התקשרה בטלפון והציעה לבוא לספר אותה, במקום לפטר אותה, אמי אמרה לה שהיא לא צריכה תספורת, כי החליטה לגדל את השערות.

***

אמי שגרה רוב חייה בשכונת מקור חיים אמרה לי: "כל כך הרבה אנשים שאני מכירה מתו בשנים האחרונות בשכונת מקור חיים בירושלים... שאני הייתי קוראת לזה מקור מתים".

***

בת דודה של אמי התקשרה מחו"ל. במהלך השיחה היא שאלה את אמי כמה פעמים מה שלומה. אמי אמרה לי שזה גרם לה לעשות לבת הדודה שלה דיאגנוזה רפואית, והמסקנה שלה היא שבת הדודה שלה חלתה באלדסהיימר.

***

אמי שמעה שיש סיכוי שיבנו בבניין שלי במסגרת תמ"א 38 ואז אצטרך לעבור לדירה אחרת. "תבוא לגור אצלנו" היא מציעה לי. אני: "שמעת פעם על בן בן שבעים שעבר לגור עם אימא שלו?" - אמי: "אתה לא צריך להתנהג כמו כולם".

***

אמי סיפרה לי שפעם נכנסה לביתה אישה דתיה, שהפריע לה שאמי לא שומרת על כשרות. האישה הזאת סיפרה לאמי שיש לה בעל טרי, אבל אחרי כמה פגישות שכחה מה שאמרה, וסיפרה שיש לה בעל כבר הרבה שנים. "לדעתי", אמרה אמי, "עדיף לא לשקר מאשר לשמור על כשרות".

***

אמי, שמתקרבת לגיל תשעים, ושילדה אותי כשהייתה בת שבע עשרה, סיפרה לי שביקרו אצלה כמה צעירים במסגרת פרויקט של מפגש עם ניצולי שואה. הם ניחשו שהיא בת שישים או שישים וחמש. היא אמרה להם שלא היה דבר כזה בתולדות העולם שאמא תהיה צעירה מהבן שלה.

***

אמי סיפרה לי בטלפון שהשכנה שלה עומדת להתגרש. "הייתה תקופה שהיא ניסתה להתקרב אליי, אבל אני לא רציתי להתקרב אליה, כי היא בעלת שתי מסעדות, ואנשים עסוקים מוציאים את העצבים שלהם על החברים הכי טובים שלהם".

***

אמי סיפרה לי בטלפון: "רק עכשיו, כשאני כמעט בגיל תשעים, השלמתי עם זה שאני כבר לא צריכה להיות בדיאטה. אני כבר, כנראה, אמות שמנה".

***

אמי סיפרה לי: "שלחו לי מביטוח לאומי מבשלת, ורבתי איתה מריבה נוראית על איך מחמיצים מלפפונים. אחרי המריבה המבשלת נעלמה לכמה חודשים. בשבוע שעבר נפגשנו בתור לרופא בקופת חולים, והיא חיבקה ונישקה אותי כאילו שלא רבנו"

אני: "וכשרבתן מי ניצחה?"

אמי: "היה תיקו".

***

אמי אכלה מהאוכל שבישלה מבשלת אחרת ששלחו לה מביטוח לאומי, קינחה בכוס קולה, הצביעה על כוס הקולה ואמרה: "המנה הכי טובה בארוחה הזאת הייתה המנה האחרונה".

***

אמי: "רופא שהכיר אותי כשהייתי צעירה אמר לי: מה עשית עם הגזרה היפה שלך?" עניתי לו: "מה חשבת שאמות מרעב בשביל הגזרה היפה שלי? מה אכפת לי ממנה?"

***

אחותי אמרה לאמי שתמרוט את השערות שיש לה בשפם ובזקן - אז אמי שואלת אותי אם היא מרטה טוב.

***
אמי ילדה אותה כשהייתה בת 17. כשהייתי בן שלוש הלכה לגן הילדים לאסוף אותי. ראה אותה הסופר הידוע עגנון, כשהיא בשיא יופייה, והתחיל לדבר אתה בעברית. אבל היא ידעה בעברית רק שתי מילים והיא אמרה לו אותן: "לא עכשיו", ונכנסה לגן הילדים.

***

אמי נסעה במונית לקופת חולים. הנהג היה רוסי.

-"מנין באת לישראל?" הוא שואל אותה.

-"מבודפשט".

-"ורוסית את יודעת?"

- "כמה מלים".

- "ולשיר את 'קטיושה' את יודעת"?

- "במקרה אני יודעת רק את השיר הזה ברוסית".

- "את מוכנה לשיר לי?".

והיא שרה לו... והוא כל כך שמח שהיא הרגישה כאילו שהיא אחותו.

***

אמי: "בינתיים אני לא רוצה שתפרסם את הסיפורים שסיפרתי לך. אני לא רוצה להתפרסם ככה. אם הייתי יורדת חמישים קילו במשקל הייתי שמחה להתפרסם".

***

אמי סיפרה לי שפעם אחת פגשה את בעלה השני של אימא של אשתי." הוא לא היה נחמד. לא אמר לא איך קוראים לו, ולא איפה הוא נולד, ולא כמה הוא שוקל".

***

אמי: "אף פעם לא ידעתי שיש לי חוש הומור. אתה הראשון שאומר לי את זה".