המילים מופיעות במחשבה בבת אחת. ואילו בדיבור ובכתיבה אותן מילים מופיעות אחת אחת. ההבדל הוא בין העדין המופלא לבין הגס המובן מאליו. אנחנו כל כך רגילים להופעת המילים אחת אחת שקשה לנו לעכל איך יתכן שהן יכולות בכלל להופיע בבת אחת. הדיבור מוגבל על ידי הנשימה: אנחנו נאלצים להפסיק הפסקה קצרה באמצע משפט והפסקה ארוכה בסופו. הכתיבה מכתיבה את הקריאה בקול, שהיא דיבור, ומופיעים בה, במקביל לדיבור, הפסיק באמצע המשפט והנקודה בסופו, אבל יש בדיבור קריאה בקול שמקביל לה סימן קריאה בכתיבה, ויש סוג דיבור מיוחד לשאלה שמקביל לו סימן שאלה. בנוסף יש בכתיבה גם ניקוד וטעמים. לפני שנברא האור היו שתי אפשרויות: אור או חושך. מרגע שנברא... צומצם מרחב האפשרויות לאפשרות אחת. מרגע ש"יהי אור" הופיע בכתב חל צמצום נוסף במרחב האפשרויות. וכל צמצום שכזה הפחית מן העדין והוסיף לגס. הבבת אחת הקוואנטי הוא העדין. הוא הופך לבינארי הגס באמצעות צמצום אפשרויות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה