לפני כל יום צילום חדש אני מפטם את עצמי
בשקט, ככוהן שמפטם קטורת במקדש
אני יוצא לצלם כשעוד חושך, כל יום באותה
שעה, לפני שהדרורים מצייצים, לפני שהאוטובוס הראשון מגיע לתחנה, אך למרות שכל יום
מעתיק ומדביק את היום שהיה, כשכבים פנסי הרחוב אני תמיד מופתע.
כמה טוב לצאת לפני השמש, לעלות בהר עם
אור ראשון, לחכות לתכלת ברקיע... כל יום הוא יומי האחרון
את אשר אראֶךָּ צלם
אלוהים קורא לי זאב זאב, ואני קורא לו
אלי. ברחובות עירו אני מצלם את פניו, כל עוד אינו מסתירם ממני. אנשים מתלהבים מן
הנוף שבתמונה, אינם מבינים שזה הכל פורטרטים
כאשר שואלים אותי אם אני מאמין באלוהים
אני בדרך כלל עונה בלאו, אבל אחרי כל צילום שאני מצלם אני שר לו סנק יו סנק יו סנק
יו פור יור לאב
אם אלוהים יזמין אותי לגן עדן לעשות לו
תמונה, לא אצלם אותו מרחוק, על רקע של משהו אחר; אצלם חלק ממנו ב-
MACRO
כך שרק הוא יבין את ההקשר.
אני אוהב את החצילים שלי בטחינה, את
הטחינה בלימון, את השירים שלי בפרוזה, את הצילומים המופשטים בבטון
אפילו הצללית של יונה צחורה שחורה
היא
בשביל לצלם צריך לפקוח את העיניים
ולהסתכל. בשביל לכתוב שירים צריך לעצום אותן ולהתבונן
אני לא מצלם בשביל לצאת מן הבית - אני
מצלם בשביל לצאת מן המחשבה
זה עתה ראיתי עץ זית מסופר כמו פודל או
כמו גדר חיה. לא צילמתי כי מכל זווית שניסיתי הרקע שחיפשתי לא היה
שוב ושוב אני דורך על אותן המדרכות,
רואה את אותם הדברים, עד שהם מתרגלים אליי, ומפסיקים להשתתק כשהם מרגישים בנוכחותי
אני מצלם אותך מתרחקת, קטנה והולכת, עד
שאת נעלמת, כמו שהזרע שממנו נולדים איננו ניתן לראייה בעין בלתי מזויינת
The more I shoot the more I feel this
foolish feeling of fulfilment
התצלום מעיד על הצילום, שהוא מפגש בין
בני אדם, מפגש שלא צולם. כבר לא זכור לי הצלם, אף לא המצולם, שהוא אני בזמן עבר.
ככל שעובר הזמן אותו אני הולך ונעלם, אך התצלום קיים, מעיד על האמת, בלי המפגש בין
בני אדם הוא כלום, הוא מת. הזיכרון מעיד על חוויה. החוויה היא המקור. הזיכרון מעיד
על האמת, אך בלי החוויה הוא כלום, הוא מת. אז מי אני? הזיכרון? נו באמת.
וקראתי לאושר פוטופואטיקה ופוליטיקה לכל
השאר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה