התעוררתי לפנות בוקר, בחושך המוחלט. שלחתי את ידי כלפי מעלה, ולחצתי על המתג של מנורת הלילה. לא חשבתי. לא התכוונתי לשלוח את ידי כלפי מעלה. זה קרה. וזה לא שקודם לחצתי על המתג ואחר כך היה אור. האור היה שם כל הזמן. ממתין לי בסבלנות בחוט של החשמל, כמו הידיעה של העברית והידיעה של הכתיבה שנמצאות כל הזמן, מתחבאות, מחכות, ואני כותב, בלי מחשבה, זה פשוט קורה, זה נפלט לי, אני לא מספיק לעקוב אחרי זה, אני לא יכול לעצור את זה. איך האמנתי כשאמרו לי שהמחשבה היא בזמן עבר? שהיא תמיד מפגרת באלפית שניה אחרי ההווה? שיש לה התחלה ואמצע וסוף? שהיא טורית כמו קו? המחשבה נמצאת. היא לא בחלל והיא לא לא בזמן והיא לא אצלי, והיא לא בחוץ והיא לא בפנים, היא כמו חשמל, היא כמו מלאך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה