נושעתי בלי להתפלל

אחרי העלייה למתחם הולילנד מצאתי את עצמי בשעת העומס ברחוב עוזיאל, שהוא רחוב דתי למהדרין. ראיתי מרחוק שבתחנת אוטובוס עומדות תריסר תלמידות המדרשה לבנות בתלבושת אחידה וחוסמות את המדרכה. לעבור ביניהן ולצעוק סליחה סליחה לא נראה לי שפוי. לרדת לכביש הסואן גם לא בא לי. דתי במצב שלי היה מתפלל ומזכיר לנמען שיש לו זכות אבות על קריעת ים סוף, אבל אני לא דתי, ולא בא לי להטריח את כבודו מלא עולם בגחמות המטופשות שלי. עד שהגעתי לתחנה הגיע אוטובוס רב מפרקי שפתח את כל הדלתות שלו. ברגע שרגלי דרכה בתחנה כבר לא הייתה בה אישה. לרגע נדמה היה לי שעל המדרכה נפרש שטיח אדום, ואני פוסע עליו באיטיות, מחפש בעיניים מי מוחא לי כפיים. והסיפור לא נגמר כאן, כי כשפניתי ימינה בשדרות הרצל ראיתי מרחוק תחנת אוטובוס מלאה בילדי בית ספר עממי משתוללים. אפילו לא הספקתי לחשוב אם להתפלל או לא וכבר עקפה אותי אישה עם בובו על הראש, דוחפת עגלת תינוק, ופילסה לי את הדרך. ומה ששכנע אותי שהיא מלאך זה שהיא פנתה מיד אחרי התחנה ונכנסה לגן הציבורי הסמוך.