דני נפטר לא מכבר, ובימים אלה מתארגן לזכרו ערב "חברים מספרים על דני". לפני שנרדמתי חשבתי שכאשר יגיע תורי אספר איך במשך שנים חרדנו לגורל הכנרת, ובמקום להגיד זה לזה "בוקר טוב" היינו אומרים: "ירדה בסנטימטר" בקיץ, או "עלתה יפה" בחורף. ואז חלמתי שהשעה שבע בבוקר, ואני רואה את דני מדבר עם כמה חברים במסדרון. הוא נראה רגיל לגמרי, בחולצה משובצת עם שרוול קצר. אני שואל אותו בזהירות אם הוא בא ללוויה. והוא עונה: "כן". "של מי הלוויה?" אני שואל. "שלי" הוא עונה. "ולמה אתה לא אומר לכולם שאתה חי?" דני מושך כתפיים. "מתי יוצאים?" אני שואל. "בשמונה" הוא עונה. "אז אני חייב לרוץ לשירותים" אני אומר, וכשאני מתרחק ממנו בהליכה מהירה עובר לי במחשבה דימוי של דלת חדר השירותים. ואז אני מתעורר וברור לי שאספר על החלום ולא על החרדה למפלס הכנרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה