לפני שנרדמתי קראתי מחקר על הליכה לאיבוד באינטרנט. חלמתי שאני בספרייה הלאומית בגבעת רם. אני מסתכל למטה ורואה שיש אור כמה קומות מתחתיי, אבל אין שם אנשים. אני יורד במדרגות וחושב: איך זה שלא המציאו גלאי נפח שמזהה שאין אנשים ומכבה את החשמל באופן אוטומטי. אני רואה וילון ובו חריץ, שמבעדו ניתן לראות הצגת תאטרון. שני נערים מדברים ג'יבריש. הראשון אומר משפט שמסתיים בסימן שאלה, והשני עונה לו, אבל המילה האחרונה היא GOOD BYE, ואני שומע שהצופים בהצגה צוחקים. נער נעמד מאחורי. הוא לבוש בתלבושת מוזרה, ויש לו מכנסי פליס ירוקים, בדיוק כמו שיש לי. אני שואל אותו מה התפקיד שלו בהצגה והוא עונה: "FATMAN". "מי זה FATMAN?", אני שואל, והוא עונה בשאלה:" אין לך ילדים?" "יש לי שניים", אני עונה. ואני יודע מי זה בטמן אבל לא מי זה פטמן". פתאם אני בחדר אחר. בחור ובחורה שרים בהרמוניה מושלמת ומנגנים בפסנתר. אני מחכה עד שהם מסיימים ויוצא. אני רואה כמה מבנים גדולי מידות אבל לא את בניין הספרייה הלאומית. ברור לי שהלכתי לאיבוד ואני מתעורר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה