רק לאחרונה נודע לי [1] שביאליק התעשר משירתו
ומעסקיו. בעקבות זאת גיליתי משמעות חדשה בשירו לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר.
מטבע הלשון "זכייה מן ההפקר" מקורה בתלמוד, ועניינה בקניין חומרי. אפילו
מטבע הלשון בת ימינו, "זכה בהארה", מניחה קבלת חפץ ובעלות עליו. ירושה מאב
לבן אף היא קניין חומרי. הרוח שממנה ובה נוצר השיר מדומה למחצבה שמאבניה מפיקים את
האבנים היקרות או את המתכות היקרות, שהן קניין חומרי עובר לסוחר. הניצוץ הרוחני הקטן
של השיר מדומה לחפץ שאינו שאול ואינו גנוב, ואת מחירו של השיר משלם הכותב (ביאליק)
ולא הקורא.
מנקודת מבט זו השיר הזה, שבעבר התייחסתי אליו
כאל מופת לשיר רוחני, מבטא היטב את יחסם של יוצרים מכל ענפי האמנות ליצירה הרוחנית
כאל קניין חומרי, שעליו יש להם זכויות יוצרים ובעלות. המתח הזה שבין חומרנות לרוחניות
מוכר היטב לחז"ל, שהעדיפו שאדם יקיים עצמו מעבודה כלשהי, ויעסוק ברוחניות
בשעות הפנאי ועל חשבונו, והזהירוהו שלא יתפרנס מן הרוחניות שלו, ולא יהפוך אותה קרדום
לחפור בו.
הערה:
[1] חיים באר על חיים נחמן ביאליק בראיון ליאיר
קדר. חלק ב, דקה 15. ביאליק עשה ממון רב ורכש מלבד את מה שמוכר היום כ"בית
ביאליק" גם חלקה בחיפה ומגרש בבית הכרם בירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה