הכרתי
אישה שהייתה מדברת לא כדי שיבינו אותה אלא כדי שיעריכו את יופייה. אמנם לא הייתה
יפה במיוחד, אבל ידעה שתוך כדי דיבור היא מתמלאת חיים, עיניה בורקות, שפתיה
מתלחלחות. ידיה היו מלוות את דיבורה בלי כל קשר לתוכנו. ידעה להסמיק באופן
מודע. הייתה צוחקת עד דמעות כי שיניה היו החלק היפה
ביותר בפניה. הייתה מתחילה בדיחה בלי לסיים אותה, מתעלמת מתגובות בני שיחה, שהיו
נקלעים לרוב לקוצר רוח, או מפהקים בלי בושה. מי שיצא לו לדבר איתה פעם אחת התחמק
ממנה להבא. ורק אני, שיש לי העדפה לאנשים מקוריים על פני אנשים תכליתיים, הייתי
מנפנף לה לשלום ממרחקים, מחבק אותה, מתיישב מולה בבית הקפה, מחייך בשביעות רצון כילד
שמגיע לראשונה בחייו לבית הקולנוע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה