באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת סיימתי את לימודיי לתואר ראשון בפילוסופיה. בתחילתם הגיבור שלי היה סוקרטס, שנדמה לי כבוק ג'ונס, גיבור המערב הפרוע, האיש המוסרי ששולף יותר מהר מהמנוולים שמנסים לנצחו. בסוף לימודיי חשבתי שהוא גורו מעצבן שמתחזה לשרת, או למיילדת, ושצודקים הסופיסטים, אויביו, כי אם כל האתונאים שקרנים, ואם סוקרטס אתונאי... אז לפי ההיגיון יוצא בהכרח שסוקרטס שקרן.
הטענה הזאת חלחלה לתנ"ך. כי אם הכל הבל, כמו ששלמה
המלך כותב בספר קהלת, אז גם המשפט "הכל הבל" הוא הבל, ואז לא הכל הבל,
או שהכל לא הבל. הטענה הזאת חלחלה גם לכתבי הפילוסוף לודוויג וויטגנשטיין (1889 -1951)
שהוכיח שהפילוסופיה איננה תקפה, כי היא נשענת על השפה, והשפה כל כך מקולקלת שכבר
אי אפשר לתקן אותה. אבל אם וויטגנשטיין נשען על השפה המקולקלת בשביל להוכיח שהפילוסופיה
איננה תקפה... אז גם מה שהוא אומר אינו תקף, ויוצא בהכרח שהפילוסופיה חפה מטעות.
את כל זה ביטאתי
בשני שירים שכתבתי בשנת 1992:
העיקר לנצח בוויכוחים
אלה אומרים
העולם שטוח ואלה אומרים עגול
אלה צודקים
ואלה טועים
אלה יש אל
ואלה לא אלה צודקים ואלה צודקים
זה טוען שלי
וזה שלי
זה טוען אקדח
וזה טוען תותח
אמרתי לך
העיקר לנצח בוויכוחים
תוכיח את
ההיפך תנצח
ועדיין הניצחון...
למנצחים בוויכוחים
אם יש אלוהים
האמת היא שיש אלוהים
אם אין אלוהים
האמת היא שאין אלוהים
אם יש אלוהים
אם אין אלוהים יש אמת
אם יש אמת
האמת היא שיש אמת
אם אין אמת
האמת היא שאין אמת
אם יש אמת וגם
אין אמת האמת היא
שההגיון מת
ואם ההגיון מת
באמת
אז יש אלוהים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה