המחשבה

אני שחציי בער אוהב חכמה וחציי משורר בחצי משרה בחרתי מרצוני, או שמא מרצונה, להלל את המחשבה, שאירחה אותי בעולמי, וגם בעולמה, וארחה לי לחברה. בהזדמנות זו ברצוני להודות לה על שאפשרה לי להתרשם באופן בלתי אמצעי ממפעלי ההוצאה לאור, מאתרי ההנצחה, מדוכני ההפצה, ממרכזי הקליטה... ולהתנצל על הטרחה.

v      

רק העולם יכול להתחרות עם המחשבה בהיקף הממלכה, בגודלה, בכמות הנתונים, בעושרם, בגוונם. כל נתין היא אוהבת אהבת חינם. לכל נתין היא נותנת, בלי הבדל דת גזע מין או מעמד, בכל שעה, בכל מזג אוויר, בכל תאורה, מתחת למים, מעל לפני האדמה... כאילו רק למענו נבראה. בהקיץ מעניקה משנתבקשה, בחלום משפיעה בלי שנתבקשה, ורק במהלך השינה המחשבה נסגרת, אבל אז... נסגר גם העולם.

v      

בן אדם יודע לחשוב כמו שציפור יודעת לעוף, כמו שעץ יודע לנשום. נידון לזכור ולא יכול שלא לשכוח כמו שעץ קולט פולט מבלי להתייעץ. לאן לחשוב, מה לחשוב, איך לחשוב - אין לו ברירה אלא לבחור... ממש כמו ציפור.

v      

המחשבה מפרשת את הטעם ואין לה טעם. את הריח ואין לה ריח. את הנראה את הנשמע את המוחש בעוד היא שקטה, בלתי נגועה, רואה שאינה נראית, מניעה שאיננה נעה, אך גם אין לה מנוחה.

v      

אין בטבע קו בלי צבע, שטח בלי נפח, נפח בלי משקל, חיים בלי תבונה. ואין בטבע מקל שהופך לנחש, נהר שהופך לדם, אדם שעולה לשמים ונעלם, מלאך שיורד משמים בסולם, עם שרואה קולות ונדהם. ומה שאין בסביבה יש במחשבה... שנדמית לנראה, שנדמית לנשמע, שנדמית לנשמה. 


v


ההכרה צוברת את שעבר, נבדק, נבחן, אומת ואושר, נשמר ונזכר, שנקרא מעתה "ידיעה" מצד התוכן, "אמונה" מצד החותם. כך שהמכיר כמו מתגורר בעיר במתחם מוגן. לעומתה התבונה כמו מסיירת ביער: דרוכה, נועזת, מותקפת, מופתעת, לומדת, מגלה... ומוסרת את שללה להכרה

v      

בקרקס של המופשט, בזירה ללא שטח, קולף קוסם מלוח שחור את האורך את הרוחב את הצבע. הקהל משמיע את קול מחיאת כף היד האחת, עד שהקוסם חוזר לתלוש ליונה את הנפח.

v      

כאשר המחשבה שואלת את עצמה אודות עצמה המחשבה שואלת המחשבה עונה מה לי ולה? ההתפכחות מעידה על הטעות, המחשבה צודקת, המחשבה טועה - מה לי ולה? אני מפריד את עצמי מן המחשבה. סוף סוף אני שומע את קולי. במחשבה שניה... זה עדיין קולה שלה.

v      

המחשבה היא שפה מסתורית מופלאה שכל השפות כלולות בתוכה. דבור ללא דבור שמכין את הדבור. כתיבה ללא כתיבה שמכינה את הכתיבה. קריאה של סימנים שקופים על לוח שקוף בלי להשתמש בראיה. חלום בהקיץ ובמהלך השינה. כמו כלב הנחיה שמוליך עיוור בין מכשולים מובילה המחשבה את הגוף בין

חפצים, בין אנשים, לספק את צרכיו, שהם צרכיה, הממשיים כמו גם המדומים.

v      

חרשים שומעים אילמים מדברים בשפת סימני הידיים. עיוורים רואים בסימני מישוש. פקחים קוראים בשפת סימני העיניים, בשפת סימני האוזניים. מתקרבים באיתות, מתקרבים בתרגום.

v      

זה שווה זה זאת השוואה. זה זה זה זאת זהות. זה במקום זה זאת המרה. לחמנייה משווים למספר מוחקים לחמנייה. מספר משווים לשקל מוחקים מספר. נותנים לחמנייה לוקחים שקל. חישוב צורך מספרים מוחק מצרכים. מחשבה מקרבת סמנים דוחה גופים.

v      

הלוקח לקח והנותן נתן דין חפץ. היודע לקח ושאינו יודע לקח דין סימן. מכאן שהסימן, כמו חלקיק במכניקת קוונטים, מופיע לא חצוי, בשני מקומות, באותו זמן.

v      

הסימנים תופסים מקום בזיכרון והזיכרון אינו תופס מקום בשום מקום.

v      

בשביל להגיע אל הנצח הגיבור משאיר כאן את גופו, את אשתו, את הוריו, את ילדיו, ונכנס לזיכרון רק עם שמו, ועם תאור קצר של מעשיו.

v      

לוקחים מושג מן המחשבה, בלי צבע, בלי צורה, נאמר אלוהים. נותנים לו שם: נאמר אלוהים. נותנים לו מקום, נאמר שמים. נותנים לו תפקידים: אב, שומר, שופט, בורא, מארגן, בעלים, ואומרים: אבינו שבשמים, לכל דבר יש תפקיד, לאלוהים יש תפקיד. אלוהים הוא דבר שממנו מבקשים דברים. ריבונו של עולם  -מה עשינו מאלוהים?

v      

הגוף בתוך המין חנוט, המחשבה - בכתב ובמסורת. יחדו הם נודדים אלי מבראשית בעקשנות כמו במרוץ שליחים אל קו האופק.

v      

הגופים חולפים המחשבה שורדת. לא נולדת, לא נובטת, לא מתפתחת, לא נובלת, לא מזדקנת, לא קולטת חומרים ולא פולטת, לא מתנקה ולא מתלכלכת, לא נרטבת ולא מתייבשת, לא מתקררת ולא מתחממת, לא נפצעת ולא נגלדת, לא מעמידה צאצאים ולא מתאבדת, לא חיה... וקיימת.

v      

המחשבה מולידה בלי לכלוכית לידה, ובכל הקהל שנוכח בהופעה אין אחד שמופתע, כי לכל צופה מיילדת לא פחות מופלאה.

v      

צאצאים מקבלים בעל כורחם מן העולם, שהוא האבא של כל הגופים, את גופם, מן המחשבה, שהיא האימא של כל המחשבות, את מחשבתם. מספיקים להוריש תכונה פה הגיג שם, ומחזירים את ציודם: את גופם לעולם, את מחשבתם  - למאגר של כולם. כך או כך אין הם לבדם, לא בבואם ולא בלכתם.

v      

גופי מתהווה לפני שאני מצטרף, מתפורר אחרי שאני עוזב. כשהמחשבה לוכדת את הגוף הוא כבר הגוף שהיה, והמרדף נמשך עד מוות, שכבר אינו מספיק להילכד במחשבה.

v      

במשפט הדקדוקי יש מי שהוא הנושא, שהוא אני, או אתה, או מי שזה לא יהיה. יש מה, שהוא הפעולה שפעל הנושא על עצמו, או על מי שזה לא יהיה. יש מקום, שהוא במה למחזה. יש מתי שהוא הזמן שבו הכל התחיל, וכמה זמן לקח עד ש. ויש מניע שגרם למעשה. המעשה תם, וכעת הוא נדון כמעשייה. בעיני התביעה לחומרא. בעיני ההגנה לקולא. בעיני השופט לפי כללי הפסיקה. במהלך הדיון בין פסקה לפסקה הפסקה. בסופו נקודה. המשפט הדקדוקי הוא המחשבה שבכתב. בשביל להגיע אל עצמה המחשבה מסלקת את סימני הקריאה ונותרת לבדה. מעתה היא המספרת, היא המאשימה, המלקה, היא המצדיקה, המעריצה, היא השופטת לפי חוקים שהיא עצמה חוקקה. במהלך המשפט בין דיון לדיון ארוחת חושים קצרה, בסופו ארוכה, אגב המתנה לנשפט הבא.

v      

ארגון אורגים מתפקידים: הלוחמות לוחמות, הפועלות פועלות, הזכרים מזריעים, המלכה משריצה: לוחמות פועלות מזריעים בת מלכה... פקידים.

v      

המחשבה מארגנת את העולם: הסימנים תופסים, המסומנים נתפסים. כך או כך, ארגון הוא התופסת שהמחשבה והעולם משחקים.

v      

המחלקות מצטרפות לפלוגות, והפלוגות לגדודים, והגדודים לחטיבות. החטיבות לאוגדות, האוגדות לעוצבות, העוצבות לחילות, והחילות לצבא. וכשאתה פוקד על הצבא לנוע הוא נע - כאיש אחד.

v      

המחשבה מארגנת את הסימנים בקבוצות: קו מורכב מנקודות, מלה מאותיות, הספרות ארוזות במספרים עשרות עשרות. הקבוצות מתקהלות לשפות: של מלים, של צורות, של צבעים, של צלילים, של ספרות. המלים נאמרות, נשמעות, נכתבות, נקראות. הצורות סוגרות. הצבעים מצביעים. הצלילים צלולים. הספרות סופרות ומודדות... כל קבוצה היא כלי בתזמורת המחשבות.

v      

מן האחדות אל הריבוי התפשטות. מן הריבוי אל האחדות הפשטה. מן התחנה המרכזית אל הסופית הוספה, בחזרה החסרה. הדרך היא אותה דרך - רק הכוון מנוגד.

v      

המראה, כמו המחשבה, מפצלת את הכל: לעולם מוצק בוטח שאינו תוהה על קיומו, ולבבואה רוטטת, מוטרדת, ששואלת: מי אני, ואיך לדעת מה נכון? וכשאדם נפטר מן העולם סוגרים את עפעפיו, ומכסים את המראות.

v      

כשהוא מתקלח היא איננה נרטבת, איננה נדבקת כשהוא חולה. הוא נפצע - היא איננה שותתת, שותקת כשהוא מדבר.

v      

המחשבה תופסת את העולם כיש, את עצמה כאין - עולמות נפרדים, עולמות מנוגדים, וביניהם שפה.

v      

המחשבה איננה מתכווצת בקור או בכביסה. איננה מתפשטת לפני קהל או לפני השינה.

v      

המנון לחיים: האור קבוע השחור משתנה. לקוי החמה ולקוי הירח, החושך והלילה והצל, מעידים על אותו האור, שמשדרת אותה השמש, אל אותו כדור הארץ... ללא שידור חוזר. מן הבוקר הצהרים והערב למדים שכדור הארץ מסתובב. מעולם לא זרחה השמש, לעולם לא תשקע. אנחנו עדיין ביום הראשון לבריאה: לא בבוקר לא בצהרים לא בערב. וכל עוד הקבוע קבוע היום הזה לא ייגמר.

v      

כאשר הקשב משוחח עם הרעש שומעים רעש. הרעש אומר לקשב: "שתוק", והקשב שותק. "לך" - והקשב הולך. והרעש? אי אפשר לדעת מה הרעש עושה כשהוא נשאר לבד. כשהקשב משוחח עם השקט שומעים המיה. הזעקה קוראת לשקט - השקט בא. השקט בא בשקט, אין לו קולות פסיעה. הקשב למחשבה מגלה את הדואג דואג ל, את החרד חרד מ, את הרוצה - שאינו רוצה לדאוג, שאינו רוצה לחרוד, שרוצה שקט. הקשב למחשבה הוא שקט שקולט רעשים.

v      

בקומקום הופך היש לאין, ורק ההרגל מונע מאתנו להמתין, פעורי עיניים, עד שנגמרים המים.

v      

יום ולילה מתאחדים ביממה. נשיפה ושאיפה בנשימה. זכר ונקבה מתלכדים באדם. מחשבה ועולם – בבריאה. הכרח ומקרה מתחבאים בסיבה, אהבה ושנאה – ברגש. לידה ומוות מסתתרים מאחורי החיים, טוב ורע מאחורי הערך... ואם זה לא לגמרי מדויק, זה לפחות בערך.

v      

לבד וביחד קודש וחול אמונה ודת - עמוד ועמוד בדף. ולא העמוד נרדף... נרדף הדף.

v      

המים קבועים, המשקעים משתנים. האור מרים את הים אדים אדים. הרוח דוחפת. הקור מנחית, טיפין טיפין, פתיתים פתיתים, כדורים כדורים. ככה עובדת מערכת ההשקיה של אלוהים. בחינם, ללא מגע יד אדם, למן ההתנעה האחת... ולתמיד.

v      

התא בלי חיזור בלי מיטה נחלק, כלומר נכפל, לתא ותא; ומעתה, בלי למידה, בלי אסמכתא - תרבית בלי תרבות בלי האטה. התו, שרק נחשב, בלי הכינור, בלי המיתר, נכתב, כלומר נכפל, לתו ותו. התו שנזכר שונה מהתו שנחשב שונה מהתו שנכתב שונה מבצוע התו  -ועדיין, מקור או תותב... אותו תו.

v      

מה שבא בורח. מה שאתה אוסר אתה זוכר. עד שאתה שוכח - או אז, מה שבא, משתחרר.

v      

אם סיבה נולדה מסיבה שנולדה מסיבה, אם אפרוח בקע מביצה שהטילה תרנגולת שבקעה מביצה - אז אין התחלה. אם אין התחלה אין סוף. אם אין התחלה ואין סוף אין זמן. אם אין זמן אין מחשבה, אין אני, אין את, אין טעם. אז משעמם. אז ממציאים: שסיבת הסיבות לא נולדה מסיבה, שאפרוח ראשון לא בקע מביצה, שהעולם נברא באמירה... העיקר שתהיה התחלה.

v      

לפני כל מחשבה - מחשבה. לפניה מחשבה. לפני כל מלה במחשבה – מלה. לפניה – מלה. לפני כל אות במלה – אות. לפניה – אות. טור ארוך ארוך, מן ההופעה האחרונה עד לבריאה, מן השואלת עד לעונה, מן הסיבה עד לתוצאה. זו אחר זו, לפי הסדר של אחת ועוד אחת, כל אחת במקומה, אך לא בעולם... בזמן.

v      

כשם שהזכוכית המגדלת, המשקפיים, המשקפת, המיקרוסקופ, הטלסקופ - מעידים על מוגבלות הראיה, כך מעידים המחשב הספר והמכונה על מוגבלות המחשבה.

v      

כשאני סופר כבשים לפני השינה אין הבדל בין כבשה לכבשה לבד ממיקומה בעדר. לפיכך, אני סופר שוב ושוב את אותה כבשה, וכל עוד איני טועה אני בסדר.

v      

האדם כאנושות קיים בזמן כל כך מזמן כמו האבן שמוצבת על הקבר משדרת פה נטמן

v      

מה שנאסף במחשבה האנושית למן הבריאה ועד עכשיו נחשב במחשבה הפרטית של בני התמותה לחכמה אין סופית, כל יכולה, כל יודעת, נצחית, מופשטת, קבועה... ולא נותר להם אלא להתפלל שתאיר עליהם מאורה בשעת צרה.

v      

המחשבה חושבת שאילו היה העולם חושב היה העולם חושב שהמחשבה איננה קיימת. היונה איננה יודעת שיש לה שם. המחשבה חושבת שהעולם אינו חושב. העולם קיים, העולם חשוב, אבל בלי המחשבה למי זה חשוב שהעולם חשוב? ליונה?

v      

את הצבא, את המטע, את השכונה - את הסדר שהחבאת תמצא. מבלעדיו מה?

v      

הסבל אותו הסבל שנים על גבי שנים. הדיבורים אודות הצורך הדחוף בהפסקת הסבל אותם דיבורים... המתקנים נכשלו: האדם אינו אלא תבנית, ותבנית לא משנים. לא משנים. תמיד היו זונות, תמיד היו קדושים.